728 x 90
728 x 90
728 x 90
728 x 90

קרליבך פינת חופש העיתונות

קרליבך פינת חופש העיתונות
ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, 1942.צילום: KLUGER ZOLTAN - National Photo Collection

היום לפני 68 שנה יצא לאור הגיליון הראשון של "מעריב". ד"ר עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו הראשון, ניתח במאמר האחרון שכתב בחייו את מאפייני חופש העיתונות בישראל

ב-15 בפברואר 1948 יצא לאור גיליונו הראשון של "מעריב". העתון היומי נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות ד"ר עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה "מעריב" העיתון הנפוץ בישראל.

ד"ר עזריאל קרליבך (7 בנובמבר 1909 – 12 בפברואר 1956) היה עיתונאי ופובליציסט בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. שימש עורכו הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר, כאמור, מייסדו ועורכו הראשון של העיתון "מעריב". קרליבך נחשב על ידי רבים כאחד מהפובליציסטים המוכשרים והחשובים ביותר בעיתונות העברית.

מאמרו של ד"ר עזריאל קרליבך ב"ספר השנה" של העיתונאים תשט"ז 1956, שמובא כאן כלשונו, היה מאמרו האחרון. הוא סיים את כתיבתו שעות ספורות לפני פטירתו מהתקף לב, בגיל 46.

"ספר השנה" של העיתונאים היה מפעל עיתונאי-ספרותי של אגודת העיתונאים בתל אביב. בסדרת ספרי השנה הופיעו 52 כרכים: הראשון – בשנת תש"ב (1941-2), האחרון – בשנת תש"ס (2000-1999). סדרת ספרי השנה כוללת חומר בסיסי רב חשיבות על ההתרחשויות בתקשורת הישראלית (הכתובה והאלקטרונית) ועל השינויים המפליגים שחלו בה במהלך עשרות שנים.


 

מותר לכתוב – אסור לקרוא

מצוי אני במקצת אצל ארגוניהם של עיתוני עולם, נפגש עם עורכי העתונות הדימוקראטית הגדולה, משתתף בעבודות המכון הבינלאומי לעתונות – ולא פעם נדרשתי לתאר את האספקלריה הישראלית של הבעיה העומדת ברומו של כל מפגש וכנס בני אותו המקצוע: חופש המבע. וכל אימת שנשאלתי מה הן הסבלות שאנחנו בישראל סובלים ממגיפת-עולם, מהתערבות השלטונות וסנדטארטיזציה ומיכניזציה ומרקנטליזיציה וסתימת פיות וכבילת ידיים, – יכולתי להתפאר ולהתגנדר: דלה ארצי גם בזאת, דלות שהיא עושר לא יסולא…
וזאת – יכולתי להוסיף ולהשתבח – אפילו משווים ישראל עם אומות העולם השוואה שטחית ומסלפת, ומתעלמים לחלוטין מן המיוחד שבמצבה ובהתהוותה ומן המצור והמיצר שכפו עליה זדים. אפילו משווים אותנו עם ארצות אנגלו-סאכסיות עשירות, ואפילו עם ארצות סקאנדינביות, מולדות קלאסיות לדימוקראטיה – עדיין שפר חלקנו מחלקם. שכן גם בארצות המערב ה"חופשיות, דרכו של אדם מן השורה את במת הציבור ארוכה מאוד-מאוד, רצופה מכשולים ומיגבלות לאין ספור, ורק אחד מני רבבה מגיע אליה – ואף הוא אינו יכול לומר בפומבי, אלא מה שינעם לאזניהם של חצי תריסר בעלי-גוף אשר מינו עצמם אפוטרופוסים על דעת-הקהל. הרי ככל שהעתונים נעשים "עשירים" יותר בצורתם, ממילא הם נעשים דלים יותר בתכנם, וככל שהם מרבים עמודים הם ממעטים חירות. שככל שהם גדלים יותר, הם נעשים מסחריים יותר, והעתונות כולה הופכת לתעשיה מן התעשיות המסורבלות, ואי אתה יכול לייסד עתון אלא במידה שאתה יכול לייסד בית-חרושת למכוניות. רצונך להתחרות בעתונים הקיימים, צריך שיהיו בידך הון ומכונות ומבנים ומנגנון ומקורות הכנסה ממודעות וקשרים עם אילי מסחר ותעשיה – היינו, צריך שיהיה בידיך כוח משקי גדול משל הקארטלים המבוססים. משמע: ככל שהארץ מפותחת יותר – הזכות לומר מלה חפשית מוגבלת יותר, עד שהיא מתרכזת בידי קומץ של מיליונרים, שאין להם כל מנדאט ציבורי שהוא. בעולם הרכושני הלגיטימציה היחידה לרשות-הדיבור היא: הון תועפות; וזה כשלעצמו נוגד כל דימוקראטיה. על אחת כמה-וכמה כאשר מטבע הדברים אדירי-ההון אינם מהפכניים ביותר, אינם עשויים לעודד קידמה חברתית, אינם מעוניינים בשינויי מימשל ובתיקון משטר לטובת ההמונים, אינם יכולים לשרת בנאמנות את האינטרסים של קוראיהם, שהם מאות אלפי מעוטי-היכולת. ואף אותו מו"ל המשלם נדר-שפתיים לאינטרס של ההמונים הרחבים, – למען קדושת התפוצה – הוא, לפי ראות עיני חוגו בלבד, קובע טובת-הכלל זו מהי, וכל עתונאי, שאינו מוכן מלכתחילה להשתעבד בכל-מכל לקביעה זו, לאינטרס זה, לשרות ה"אידאלים" האלה – לא יבוא בקהל העתונים היומיים הגדולים. השרידים המועטים של עתונות חופשית, שהיו קיימים בערי-השדה באנגליה ובאמריקה, זכר לחורבן הליבראליזם, הולכים ומתחסלים; כל הנסיונות לייסד במות יומיות חפשיות חדשות – נכשלו. באירופה עוד אפשר לקיים פה ושם לפחות כתבי-עת בלתי תלויים, אך באמריקה גם אותם שניים-שלושה שבועונים, שאינם מוכנים ללכת בתלם, עומדים תדיר על סף הסגירה. כללו של דבר: אף בארצות החופש המובהקות חופש העיתונות שוב אינו קיים אלא להלכה.
לכן תמיד עשו חברים-למקצוע אזניהם כאפרכסת, כאשר נזדמן לי להוכיח להם עד היכן חופש-העתונות בישראל מגיע, על פי מה שזכיתי להתנסות בגופי. בקנאה רבה שמעו, שאצלנו קרה, שקבוצת עתונאים ופועלים חסרי-אמצעים התארגנה ויסדה עתון יומי מצליח. פה אחד אמרו: חופש כזה קיים רק בישראל ולא ייתכן בארץ מן הארצות.


 

יכול אתה לתמוה על כך ולומר, מי גילה לדימוקראטיה צעירה כל כך רז זה שמדינות וותיקות נאבקות עליו. ויכול אתה להסבירו דוקא במה שאנחנו צעירים כעם השליט על עצמו, שמעולם לא היה בידו כוח-כפייה, ולא היה יכול להקים את מדינתו אלא בזכות ההתנדבות החפשית והשכנוע. יכול אתה להתפעל על שהעתונות בישראל כבר זכתה למעמד חזק ועצמאי כל-כך, ויכול אתה, להיפך, להסביר לעצמך, שאין כל פלא בדבר: העתונות העברית קדמה למדינה העברית, חופש הביטוי בדפוס קדם לפארלמנטאריזם שבעל-פה, העתונות היתה גרעין השלטון העצמי ובמה יחידה לבירור בעיות שוטפות ומוסד כמו-ממלכתי, שעה שהמדינה עוד היתה בחינת חזון, – לא העתונות קיבלה מן המדינה, אלא המדינה קיבלה מן העתונות.
אולם בין כה וכה – טובה כפולה ומכופלת עשו שלטונות ישראל במה שקיימו את החופש הזה אף בתנאים, שבהם הפתיון לדיכויו מרובה מן הכורח לעידודו.
צא ובדוק מתי השתרש חופש-העתונות בין באמריקה ובאנגליה בין בשווייץ ובסקנדינביה, ומצאת שהתבסס שעה שהניח להם הגורל מכל אויביהם מסביב. שנות שלום חיצוני ושגשוג פנימי נוחות לחופש-הדיבור, ובהיפוכן, בשעות מערכה וחירום, הצנזורה קונה שביתה לעצמה. התחושה הדימוקראטית – בציבור ובשלטון – צריכה להיות חזקה מאד, אם עתונות חופשית יכולה להכות שרשים גם בימי קרבות. ואכן, נס זה קרה בישראל.
אילו ביקשו השלטונות לכוף רצונם על הציבור על-ידי שלילת חופש הביקורת והאינפורמציה – היכן ומתי יכלו לעשות זאת ביתר הצלחה (ובהצדקה לכאורה) מאשר בישראל? המדינה עוד לא ידעה אף שעה, אף דקה אחת של מצב שלום. ואין חילוקי-דעות באוכלוסיה: הכל משוכנעים, שהמלחמה כפוייה עלינו כגיגית ובכל מקבלים צרכי ניהולה כצווי-קיום עליונים, שאין להרהר אחריהם. וצרכי בטחון אלה כוללים את הכל. קו החזית משתרע על כל הארץ, כל ישוב הוא בבחינת עמדה צבאית, כל פעולה חרשתית משפיעה על הפוטנציאל המלחמתי, כל תנועה בכל שדה, כביש ונתיב וכל מיקום של של כל בית ופרדס – הכל חומר-ידיעות חשוב לאויב המסתנן. ובמלחמת-החרם הכלכלית, המתנהלת על מקורות אספקה ודרכי הספק בים ובאויר, כל אינפורמציה על מטוס חונה בלוד, על תיירים, על אניות ומטענן, על ייצור, ייבוא וייצוא, על מחירים, על מספר עולים וגידול צריכה – הכל הוא חומר-מודיעין, שפרסומו בעתונות מקל על האויב להתקיפנו.
אף-על-פי-כן תיחמה ממשלת ישראל תיחום צנוע את סמכויות עצמה והצטמצמה במעגל הצר ביותר של הפיקוחים הבטחוניים-צבאיים גרידא. העתונות, מתוך חופש-שאין-עמו-אחריות, גילתה דברים רבים, שהשתיקה יפה להם וכבלה בכך את ידי הממשלה, אך היא מצדה לא ניסתה לכבול את העתונות. ממשלות בעלות מסורת דימוקראטית וותיקות לא עמדו בנסיון – ממשלת ישראל עמדה גם עמדה ולא הפכה שעת חירום לשעת כושר לכינון עתונות מודרכת.
גדולה מזו: היא ניצבה לא פעם – ויש אומרים: כל הימים – בפני הברירה בין הנזק שייגרם למאבק החיצוני על-ידי פרסום לבין הנזק שייגרם לחופש הפנימי על-ידי איפול. היא נדרשה – עתים ביודעין – לשלם דמים על פרסום, שהיה בידה לעכבו או למנעו. וברובם המכריע של המקרים שילמה את המחיר, אף שהיה גבוה ביותר.
איני יודע, אם ממשלת ישראל שילמה, מפני שעשתה חשבון לזמן ארוך והבינה, כי נשקה החשוב ביותר של אומה קטנה במלחמת התגוננות הוא חירותה הפנימית. אפשר וידעו, כי אין מחשלים ומשריינים אזרח ישראלי אלא במה שמעניקים לו את הרגשת החופש, וייתכן שיש לעתים שכר מה אפילו בפרסומה של ידיעה המזיקה לבטחון.
אך, על כל פנים, ממשלת ישראל עמדה בכבוד בנסיון הקשה. מסופקני, אם כבר היתה מדינה שהקריבה קרבנות כל-כך גדולים למען חופש העתונות, מבלי שהציבור והעתונות נאלצו להיאבק עמה על כך. ממשלת ישראל נתנה למדינה את החופש הזה כאחד ה"אוצרות הטבעיים" המעטים שלנו. ורק מבחנים עתידיים יוכיחו, שבזאת יצרה נכס לאומי השקול כנגד הרבה מכרות ברזל ונחושת…


 

אולם, אם יש לנו חופש-עתונות – אין זאת אומרת עדיין, שיש לנו עתונות חופשית…
נהפוך ואבסורדאלי הוא. עתים מגוחך ועתים מעציב הוא: מדינה שכמעט אינה יודעת הגבלת המבע – כמעט אינה יודעת את חופש ההאזנה.
התמונה אצלנו הפוכה מזו הידועה בכל בירות העולם המערבי. שם, אכן, רק בעלי אמצעים כספיים אדירים יכולים להוציא עתון, אך אותם חמשה-ששה עתונים המצליחים להופיע – נערמים זה ליד זה על דלפק הקיוסק, וכל הרוצה ליטול, בא ונותן פרוטתו ונוטל. ולא יעלה על הדעת לרסן או לכוון את ההתחרות על דעתו ועל כוח דמיונו של הקורא, – חופש העתונות! ואילו אצלנו יכול כל דכפין לקבל רשיון להוציא עתון בכל שפה שהיא ולכתוב בו כל דבר שטות והבל שהוא – חופש העתונות! אך בדרך המשתרעת ממכבש הדפוס ועד לארנק-כספו של הקורא הוצבו מכשולים ומיתרסים שאינם ידועים בשום ארץ דימוקראטית מערבית. תייר מערבי, הניצב בפני קיוסק שלנו, יכול להסיק מריבוי העתונים המוצעים, שכאן קהל-קוראים ער ורב-גווני נושא ומקיים במות הרבה להנאתו ולגיוון אפקיו. אך האמת היא, שאין לקהל כל שייכות שהיא לריבוי העתונים. מופיעים כתריסר עתונים עבריים יומיים; אך אילו היו צריכים להתקיים מהקורא-הקונה – מסתבר, שכולם, פרט לשלושה-ארבעה, היו נסגרים מזמן. ליתר דיוק: לא היו נולדים מעולם. הגליונות הללו נערמים על הדלפק בחופש גמור מזה שנים רבות. אך יום-יום מפגין קהל הקוראים, שאילו בידו הוא היה הדבר – היה משנה את פסיפס הערמות הללו מן היסוד. אלא שאין שואלים אותו.
זהו הצד השני של מטבע המעמד המכובד המיוחד שזכו לו עתוני ישראל. המדינה נתנה להם חופש הדיבור, מפני שהם קדמו לה; אך הם קדמו למדינה משום שהיו בטאוני המפלגות והמוסדות שיסדו את המדינה; המדינה אינה מדריכה את העתונות; אך אין זאת אלא מפני שהמדינה עצמה מודרכת על-ידי מכווני כל עתון ועתון.
אתה יכול, אפוא, לייסד עיתון בישראל כשם שאתה מייסד מפלגה. אתה יכול לקיימו, כשם שאתה מקים סיעה פרלאמנטארית. אך קשה הרבה יותר לייסד ולקיים עתון – פשוט בתור עתון.


 

שרשי הדבר ידועים גם ידועים: הארץ הזאת לא הצמיחה מאדמתה היא יותר מתשמישיו של הפלח הערבי; כל העולה על כך – הבית המוצק, המים, המאור, הטרקטור, המלבוש, הריהוט, הבידור – צריך היה לבוא מלמעלה, מידי המוסד; אינו דין שמתיישבים, שלא יכלו לייצר כדי כסות לגופם, לא היה לאל ידם לייצר ולכלכל עתון; הוא צריך היה להינתן מלמעלה על-ידי המוסד המיישב; הוא צריך היה להינתן יחד עם עבודה ושיכון וצרכניה ותיאטרון ומים וזרעים וזבלים; העתון הוענק כל בוקר בין יתר המענקים.
עתונים לא נוצרו על-ידי איש מן הקהל בשביל שכמותו, אלא על-ידי ארגון מיישב ומדריך לשם הדרכת בני-חסותו. מכאן – רשמיותם. מכאן – שלמכתחילה באו לחלוש על שטחים וחוגים ישוביים המוגדרים ועומדים. הם סופקו ל"טריטוריות" מפלגתיות ורעיוניות.
לא יכול היה להיות אחרת. ארץ שבה גם מקום המגורים וההתישבות נקבע מתוך זיקה לזרם אידאולוגי מסויים, ארץ המספקת פת לחם לאוכליה כחלק משרות מפלגתי – לא יכלה להפקיד בידי יזמה חפשית דוקא את ההנחיה היומיומית. בעת מצוקה יכלה מפלגה לקצץ בכל שאר שרותיה, אבל עתון חייבת היתה לתת. ומאז ומתמיד ניתן העתון ביודעין ובגלוי כאחד השרותים הציבוריים המתכלכלים בדין מקופת הכלל. נשתנתה ישראל מכל האומות, במה שהיא חושבת, שהתחבורה הציבורית, למשל, חייבת לכסות את הוצאות עצמה, ואילו עתון הוא מיצרך שתקציבים ציבוריים חייבים לשאת בו, ומי-שתייה יימכרו במחירם ועתון – בסיוע; בכל העולם כולו נהפוך הוא.
לפי ייעודם זה, להיות אחד השרותים הארגוניים לחברים, שימשו העתונים כעין חוזרים פנימיים. וישראל היתה למדינה היחידה בעולם, שבה לא היה צורך ברוח נבואה, כדי לדעת כמה קוראים יהיו לעתון מסויים – עוד בטרם נולד ויצא גליונו הראשון; ואפשר היה לנחש, בקירוב, כמה קוראים יהיו לו עד סוף ימיו. כי במזכירות המפלגה יוחלט, כמה קוראים יהיו לו לעתון; כלומר: על כמה אנשים יוטל לקרוא אותו. ומספרם של אלה יהיה כמספר התלויים במפלגה, חברי משקיה ומועסקי מפעליה ותופסי משרותיה – ובנוסף לכך הרשימה הקבועה של מוסדות ופירמות, החייבים מטעמים פוליטיים לתמוך בכל עתון של מפלגה.
וחשבון כזה, כשהוא נעשה במרכז המפלגה או הארגון המיישב, מקיף אחוז גדול של קהל הקוראים המצוי במדינה בכלל. בשאר הארצות האנשים הרתוקים למפלגות אינם מהווים כל גורם מספרי. וגם בישראל – לא היה שיווקו של "מיצרך" אחר סומך על אנשי מפלגה אחת בלבד. אבל עתון – שאני. קהל הקוראים הכללי מוגבל מראש. רק חלק מהאוכלוסיה, – כשליש, בקירוב – יודע עברית כדי קריאת עתון. בתוך השליש הזה מהווה האינטיליגנציה אחוז ניכר מאד, מטבע הדברים. משמע, שאצלנו חלק בלתי-רגיל של קהל-הקוראים מורכב מאנשי הכרה מעמדית ופוליטית בולטת וערה. מסתבר, שאצלנו עסקנים שבעבר ושבעתיד, פקידי מוסדות ציבוריים ונאמני מפלגות במקומות עבודה בכפר ובעיר היוו ומהווים למעלה ממחצית יודעי-קרוא-עתון. ואלה, כמובן, צמודים. ותמיד קשה היה למצוא בישראל מחוצה להם אותם שלושים עד ארבעים אלף בתי-אב הדרושים לכל הפחות כדי לקיים אי-תלותו של עתון. למעשה, קיימת לכל היותר עדת-קוראים אחת כזאת בעתונות הבוקר, אף שאין להניח, שקיים רק גוון אחד של דעות שאינו מיוצג במפלגות. אך יותר מעתון אחד (שאינו תלוי במפלגה) לא יוכל להתקיים בארץ; כל שאר הקוראים "תפוסים".
והם "תפוסים" לא רק בקשרי תלות כלכלית וחברתית, כמובן. הם קשורים בברית-אמת של אמונות ודעות. ולפחות באותה מידה שהם שייכים כקוראים לשבט ולחסד למוציאי העתון, כן העתון שייך להם.


 

על הרקע הזה תולדות חופש העתונות העברית הן שרשרת הניסויים שנעשו מזמן לזמן כדי לבדוק, האם הקהל ה"בלתי תפוס" כבר גדול למדי, האם האוכלוסיה כבר מרובה ומתורבתת למדי והאם המשק כבר איתן למדי כדי לשאת עתון בכוחות עצמאיים.
מפעם לפעם קדחו "גיאולוגים" עתונאיים כאלה – בינהם איתמר בן אב"י ויייב"ל בנציון כץ – קידוחי נסיון והורידו בהם למעמקים הון-תועפות, ולא העלו דבר; השעה עדיין לא היתה כשרה; הארץ היתה קטנה מלקיים עתון בלי מצינאט ציבורי או פרטי. בחלקו של כותב השורות האלה נפל לעשות את הקידוח המאה ואחד ולקלוע לשעה הראשונה, שבה כבר הספיק כוחו של היישוב הקורא לכלכל מבצע עתונאי עצמאי, אמנם צנוע ביותר; ומזלה של אותה שעה לאו מזל טוב היה, אלא שעת התחלתה של של מלחמת היטלר היתה; והקורא לא קיבל לידו – ועל שכמו – עתון ממש אלא עלון-אינפורמציה, שסיפק את תיאבונו לידיעות מן החזית באותן השעות שעתוני הבוקר הרעיבו אותו. אם אמנם התחולל בכך מפנה עקרוני יסודי – עתון בלתי נתמך ראשון! – הרי באקראי ובלא-יודעין ובשטח-ההפקר, שטח בין-הערביים, התחולל.
אכן, אף בתחום הצר הזה צריך היה להבקיע את החומות, שמאחריהן הסתגר כל חוג וחוג ביישוב בתאו שלו עם עתונו שלו; צריך היה לסתור את ההרגל שנעשה טבע, להציג עתון כתעודת זהות אידאולוגית ולא להחזיק כל דבר שבדפוס שלא הוכן למהדרין בהשגחת המפלגה; ואמנם השתנה לא מעט למן הימים שבהם כל אדם המציץ מרחוק בעתון שאיננו של מפלגתו דומה ליהודי המבקר בכנסייה: אף שלא נכנס להתפלל, הרי הוא כבר מומר למחצה…אמנם, בשש-עשרה השנים הללו השתנתה במקצת הגישה הפסיכולוגית ונשתנו מספר נתונים חברתיים ומשקיים – אך עובדת היסוד בעינה עומדת: עתונות הבוקר היא רובה ככולה מפלגתית-בלעדית. מרחב העתונות הגדולה חולק בין המפלגות "לפי המפתח".
לפי כך חילקו ביניהן המפלגות את קהל-הקוראים בקירוב כדרך שמחלקים אצלנו את נפשות העולים החדשים ושטחי התנחלות ותקציבים ממשלתיים ומשרות. או – כדרך שעושים בשטח המשקי גרידא: מקימים קארטל.
יסודו של חופש העתונות המהולל בישראל הוא, איפוא, עדיין – מעין שביתת נשק בין המפלגות. מוסכם, פחות או יותר, שאין עתון פונה אל הקוראים-בכוח של חברו; אין עתון מנסה לפלוש אל מחוץ לתחום אוהדיו, ואין הוא אומר לשכנע אלא את המשוכנעים בלאו-הכי. פחות שהוא בא להטיף לעומדים מבחוץ, הוא בא להודיע ליושבים בבית פנימה מהי עמדת המפלגה. בשכר זה – אף העתון היריב עושה כך ואינו לוחם את מלחמתו אלא באהלו שלו, ואינו מתפרץ ומסיג גבול.
אין אנו נותנים רשות דיבור זה לזה מתוך סובלנות-של-אמת ומתוך ההכרה הכנה, שגם הסותר את דעתנו שלנו מקיים בכך תפקיד חברתי חשוב. אין אנו משוכנעים כלל ועיקר, שיש צורך טבעי ואורגני באופוזיציה, ושאילולא היתה קיימת, היה צריך ליצור אותה – לטובת עצמנו. יהודים, כבני עדה דתית, חונכו על ברכי דעות בלעדיות, דוגמאטיות וקנאיות; הם עדיין מפולגים לפי כתות המשיבות תשובות אבסולוטיות לכל הבעיות; והם רחוקים מאד מן ההכרה, שמשטר תקין אינו יכול להתקבל אלא מתוך מאבק ההן עם הלאו, מתוך ליבון הלבן על רק השחור – בפעולת גומלין. אין נוטים להתחשב באופוזיציה, ועוד פחות מכך נוטים להתחשב באפשרות, שהרוב של היום יהיה למיעוט מחר, והוא עצמו יצטרך לחיות במשטר התנאים שיצר היום ליריביו על מנת להציק להם.
רשות הדיבור אינה ניתנת לעתונו של המתנגד מפני שרוצים לשמוע את אשר בפיו; והיא אינה ניתנת מתוך הערכת הפונקציה שהוא מקיימה דוקא אם דעותיו מוטעות. רשות-הדיבור ניתנת לבר-פלוגתא בנדיבות-לב רבה כל כך על יסוד הסכם בלתי-כתוב, שזעקתו לא תגיע למקום שאיכפת לנו. הוא יחריד רק את האנשים שלו, והם נטולי תקוה ממילא. הוא לא ידבר אל אנשים רציניים, שהם כולם חברי החוג שלו ואזניהם אטומות בבטחה…


כמה מעלות טובות – אך גם חסרונות לא מעטים – לנוסח הישראלי המיוחד הזה של חופש-העתונות.
מעלתו הראשונה היא, כמובן, רמתה האינטלטואלית הגבוהה של העתונות הישראלית, שלא היתה אפשרית אילולא היתה נתמכת ומפלגתית דוקא. אותם כינוסים ומאורעות בינלאומיים יוכיחו. ברוב המקרים עתונים ישראליים קטנים מיוצגים, ועתונים אמריקניים גדולים ועשירים נעדרים. יש והעתון הישראלי הוא הקטן מכולם, ואיש אינו מבין כיצד "מי שאין לו אפילו עשרת אלפים קוראים יכול להרשות לעצמו לשגר שליח מיוחד…"; ורק אנחנו ידעים: מאחורי זה ה"אמביציה" של מפלגה ממפלגותינו, ה"פרסטיז'ה" של תנועה, הכסף והשליחויות והמינויים של שותף משותפי קופת-הקהל.
רוב העתונים המפלגתיים – ולא היומיים בלבד – עומדים מתוך כך על דרגה רוחנית שאין דומה לה בשום מדינה בעתונים בעלי תפוצה דומה. אין זאת אומרת, שהם מגיעים לדרגת העתונים האירופיים המשובחים באמת – התבנית וההיקף מעכבים. אך הם עולים על מה שקהל-הקוראים בארץ היה יכול לשאת בכוחות עצמו בדיוק באותה המידה שבנין אולם-קונצרטים ובית-ספר וחדר-אוכל ואמפיתיאטרון עולה אצלנו על מה שהיינו יכולים להקים מעודף רווחי הייצור של עצמנו.
אך חשובה יותר משאיפה זו לרמה רוחנית היא – תחושת האחריות המוסרית. ודאי, אצלנו הדרגה המוסרית גבוהה יותר מאשר בעתוניהם של עמים קטנים, רגשניים ועניים אחרים. ואף זה הודות למפלגתיות. מכיוון שהם בטאוניהם של גופים ציבוריים, לא המו"ל והעתונאי והעורך בלבד נושאים באחריות כל מה שנאמר בעתון – אישים מרכזיים, חברי ממשלה זהים מרצונם או בעל-כרחם עם כל מה שנאמר בעתון. ממילא קיימים בשטחים רבים מעצורים, שנתקבלו גם בעתונות ה"פרטית" הרצינית רק מפני שהעתונות הציבורית-מפלגתית קבעה את הטון.
מוסריות זו מוגבלת – אין צורך לומר. היא הנותנת: מכיוון שהעתונים הם פוליטיים, הם מרוסנים ומהוגנים (או: בלתי מעוניינים) בכל, פרט לפוליטיקה. והם יחטאו כל חטא – לרבות זה שעתון פרטי היה שומר עצמו הימנו – אם שכרו יהיה הון פוליטי, ויהיה עונשו שקר וסנסציונליזם והשמצה ופורנוגרפיה.
אולם מגבלות אלו של מוסריות ואי-מוסריות יחד מבטיחות דבר השקול כנגד חסרונות רבים. עתונים כאלה אינם נקנים בכסף. הם מכורים ועומדים לאינטרסים פוליטיים ומעמדיים ידועים. אך אין אדם מן הרחוב יכול להיכנס ולקנות לעצמו לצרכיו הפרטיים "דעת הקהל" לפי מידתו ומשקלו, ככל אשר ישית. ואין כתבני העתונים האלה עומדים בקרן-חוצות ומציעים עצמם לזנות עטיהם – חיזיון נפרץ בארצות אחרות, שודאי היה פושה גם אצלנו, כפי שהוכיח נסיוננו המר בכמה כתבי-עת ועתונים "פרטיים".
כל הטוען לביטולה של העתונות המפלגתית, צריך לשוות לנגד עיניו את האלטרנטיבה הצפוייה לנו בישראל. והאלטרנטיבה איננה דוקא עתונות יותר מעולה, יותר עשירה בתוכן מנופה, יותר אחראית וחפשית ונקייה. להיפך. עד הנה צצה בכל השטחים שבהם לא השתלטה העתונות המפלגתית – עתונות-שונד-ושוחד פורקת כל עול ופושטת יד לסחיטות, עתונות הסוחרת בכוח המלה המודפסת כאשר יספסר הגאנגסטר בעזות לעגו לחוק.


ולעומת זאת – המגרעות:

מכיוון שבעיני המפלגות קוראי בטאוניהם כאילו מונחים בקופסה, אין מתחשבים בהם הרבה. לא צרכיהם של הקוראים מדריכם את העתונים, ויש מהם שאפשר והיו מופעים (והיו שאמנם הופיעו) גם מבלי שיהיה להם קורא. הם מטרה בפני עצמם, מוסד ממוסדות המפלגה, מקום-מקלט לאנשי-הרוח והעט שבקרבה, מחויבי המציאות המיוחדת שלנו, כורח בחינות רבות שהבחינה העתונאית היא האחרונה שביניהן.
הואיל ואינם זקוקים לקוראים דוקא – ממילא אינם זקוקים לעתונאים דוקא. הואיל ומנוייהם אינם חופשיים להחליפם בעתון אחר, אין לך בכל ארצות הדימוקרטיה כעתונות הישראלית, החפשית מן הקורא.
אין היא חייבת להנמיך קומתה ולרדוף אחרי חיוכו של הקורא, – מצב אידאלי, שרבים מגדולי המו"לים האמריקניים היו מקנאים בו. מתוך כך היא יכולה למלאות טוריה חומר-קריאה ומחקרים וליבונים אקדמאיים ורעיוניים כתובים על-ידי הצמרת של אותה מפלגה בשביל הצמרת של אותה מפלגה, – מצב שבו אין לקנא בקורא.
בדרך כלל עתון כזה הוא תלוש מן המציאות השוטפת, אך גדוש חומר סמינריוני רב; לא יבואו בו דברי הבל, אך לא יבואו בו גם דברים מעניינים; הוא יהיה בעל רמה, אך – בעל רמה משעממת. כי הרמה לא הושגה מתוך העפלה מחשבתית חפשית; לא ייתכן מתח של אמת בויכוח המתנהל בתוך מעגלה של דוקטורינה קבועה; תוצאות כל התמודדות ידועות מראש.
כבכל שאר השטחים כן גם בעתונות זו הקארטליזיציה וחלוקת ה"שוק" בין היצרנים העתונאיים השונים מחסלת את המניע המדרבן של ההתחרות. כל עתון בטוח יותר מדי בשלו. ומקום שאין התחרות – אין טיב, כולל טיב אינטלקטואלי; אין יזמה – כולל יזמה אינטלקטואלית; אין חרות – כולל חרות אינטלקטואלית.
מעמדו של אדם חפשי במערכת עתון כזה איננו מן הקלים. אין הוא יכול לפעול על דעת עצמו – שכן הוא מחייב את כל המפלגה; ואין הוא יכול לפעול לפי דעת אחרים – שכן הוא אדם חפשי. אינטלקט שאינו משתעבד – פוגע לא פעם באינטרסים המפלגתיים של העתון; אינטלקט המשתעבד – פוגע לא פעם באינטרס העתונאי. נמצא שעתונים אלה מושכים אליהם, מלבד דוברי המפלגה הרשמיים (שעל-פי-רוב לא ניחונו בכשרונות עתונאיים), סופרים רבים שכוחם בפרשנות מאשר בחידושי תורה.
נמצא שהקורא אינו מקבל אותה מידת שרות והנאה שהיה זכאי לצפות לה לפי נאמנותו שלו ולפי האמצעים הציבוריים המושקעים באותו מבצע עתונאי. אף כי עתונו שלו הוא, ועתון טוב הוא – איננו טוב בשבילו…


 

לא פחות חמורות הן המגבלות המשקיות.
אפילו היית מוציא מחר עתון שכולו נופת-צופים – לא יכול היה לדחוק את רגליהם של עתוני המפלגה הקיימים; אפילו היו כל תושבי איזור התיישבותי מסויים חפצים בו – לא היה מגיע אליהם. לא זו בלבד, שאזרחי המדינה רבים אינם בני-חורין לבחור להם את עתונם, אלא אף זו: כל מקום שהשלטון בידי מפלגה, בקיבוץ ובמושב, במחנה עבודה וביישובי-עולים ומעבורות, ואף במקומות ממשלתיים וממשלתיים למחצה, אזרחיים וגם צבאיים, חוסמים את כל הדרכים בפני חדירת עתון בלתי רצוי. ורואים זכות בלתי מעורערת להשתמש בכל האמצעים התאימים לכל מקרה ומקרה. יש שמבטלים זכיונו של קיוסק המוכר עתון שאיננו של המפלגה השלטת באותו מקום, יש שמונעים תחבורה ויש שאוסרים דריסת-רגל באורח אחר. על-כל-פנים, כופים את עתון המפלגה גם בדרך עשה וגם דרך אל-תעשה.
בארצות רבות חופש-העתונות אינו מוגדר אלא כחופש-ההפצה; באמריקה הוא מתבטא בחוק המטיל על הדואר את החובה להוביל כל כתב-עת ליגאלי. בישראל אין חופש ההפצה קיים. לעומתו ניתן חופש-פעולה בלתי-מסוייג לכל מי שמעכב הפצה – וכל דאלים גבר.
אך גם בערים הפתוחות ובכל מקום שאין יד מפלגה אחת על העליונה – אי אתה יכול להפיץ כל עתון יומי אלא בתנאים שנקבעו על-ידי מפלגות ותקציביהן הנתמכים. ומכיוון שעתון מפלגה איננו – ואינו צריך להיות – חי נושא את עצמו, ועל-אחת-כמה-וכמה אינו חייב להכניס רווחים, אין כל שייכות בין הוצאותיו לבין מחיר גליונו. מלכתחילה מבוסס תחשיבו על סיוע מקופת המפלגה. ממילא נקבע לעתונים בישראל מחיר של הפסד – ואף בזה אנחנו יוצאים מכלל מדינות עולם.
אצלנו יכול להתקיים עתון חפשי רק כשהוא בעל תפוצה גדולה או בעל הכנסות ממקורות אחרים. בלעדי זאת אין הוא יכול לכסות הוצאותיו במחירים שנקבעו על-ידי המפלגות. למעשה חוסמים עתוני-המפלגה בכך את הדרך בפני כל עתון אחר – אלא-אם-כן יהא חזק או נפוץ יותר מהם. מכאן, שחופש-העתונות, המוגדר ברוב הארצות כחופש לייסד עתון, אינו קיים בישראל אלא על גבי הנייר. כמו בארצות הרכושניות השמרניות ביותר כן אצלנו הקארטלים הקיימים והמחירים הבלתי-מציאותיים המוכתבים על-ידם מרשים לייסד עתון רק למי שמוכן להפסיד על כך סכומים לא-ישוערו.
מסופקני, אם הגבלה זו מוצדקת ומוסרית יותר מצמצום רשות-הדיבור לכמה אילי-הון בארצות הרכושנות הגדולה. כי הרי לפחות אפשר ואפשר לטעון, שהמדינה כולה ניזונה מכספי-תמיכות, וממילא כל כספי המפלגות הם כספים הבאים בחלקם מכלל האומה, ולא מחברי המפלגה דוקא. ומתוך כך אפשר לערער על הזכות היסודית להשתמש בכספי-ציבור בצורה המונעת מכל יהודי פרטי בודד להתחרות, ומכל עדת יהודים, ואפילו היא בת רבבה או רבואתיים, לקבל עתון משלה.
ומה עוד, כאשר בעיני המפלגה השימוש בכספי-הציבור לצורך הוצאת עתון הוא שרות ראשון במעלה, ובעיני רבים מנותני הכסף – אחרון במעלה. ספק רב הוא בעיני, למשל, אם גם חסידיה הנלהבים ביותר של אותה מפלגה דעתם היתה נוחה מכך, שהיא הוציאה שלושה עתונים יומיים שעה שהמורים בבתי-ספריה שבתו על שהלינו שכרם ארבעה חודשים…
.
ולא האוהד בחוץ-לארץ בלבד רואה את תרומתו מנוצלת לשם קיום קארטל-עתונים, שאין לו כל עניין בו. אף חבר המפלגה בארץ כך. הרי בסופו של דבר הוא משלם את המחיר המלא של ייצור העתון; והוא, על-כל-פנים, משלמו מכיסו שלו, היינו, מתוך חלקו בכספים הכלליים המצטברים בקופת חוגו. אלא שבאופן שרירותי בהחלט רושמים את מרבית ההוצאות של ייצור העתון על שמם של חשבונות אחרים – אך ורק כדי לקבוע ולקיים מחיר נמוך בלתי-מציאותי לכל הבטאונים המפלגתיים. ספק רב הוא בעיני, האם אמנם אף חברי-השורה של המפלגות דעתם נוחה מכך. האמנם קוראי "דבר" ו"קול העם" ו"חרות" כל כך מעוניינים בהוזלה הדדית של גיליונות עתוניהם? האם מוצדק הוא, ששוני וגוונים בטיב, בהיקף, בתבנית, בסופרים ומשתתפים, במספר עמודים – לא יובאו בחשבון כלל, ומחיר אחד יהיה לכולם?
בסופו של חשבון, כל המפלגות תומכות זו בזו, יהיו הניגודים הפוליטיים ביניהן כאשר יהיו. הן מאוחדות בסתימת הדרך בפני העתון החפשי, הבלתי-נתמך.


 

ולא בחלוקת קהל-הקוראים ובקארטליזציה בלבד מצמצמים עתוני-המפלגות את שוויון-הזכויות העתונאי.
גם אם המוסדות הממשלתיים הרשמיים מנסים לשמור על שוויון-הזכויות – אינו קיים, אינו יכול היות קיים בריקמת חיי-הציבור שלנו. לשכת-המודיעין של כל משרד ממשלתי אמנם תשקוד על כך, שלמסיבת-עתונאים יוזמנו כל העתונים (לרבות אלה שאינם מנצלים את החומר כלל) לבל תהיה, חס-ושלום, כל הפלייה בין גדול לקטן, בוקר וערב, עברי ובולגרי. אך המפלגה, העומדת מאחרי השר המזמין לאותה מסיבת-עתונאים, תשתמש בכל אשר יפול לחיקה, כחלקה בשלטון, כדי להפלות לטובה את עתונה שלה.
הפותח עתונו מדי בוקר, ייתקל בכך כמעט בכל טור וטור. במדור האינפורמציה ימצא ידיעות שהגיעו למערכת מאנשי המפלגה המקורבים למשרד, למפעל או למבצע שהם נחלת הכלל. מחובתם היה או לשתוק או לחלק את האינפורמציה לכל העתונים, – אך הם העדיפו לנצל את מעמדם ואת ידיעותיהם בצורה המהנה (במישרין או בעקיפין) את המפלגה. במדור הכתבות באותו עתון ימצא הקורא סקירות ומחקרים או רשמי הווי ותיאורי מסע חתומים בידי חברי-מפלגה הנמצאים בשליחות, בין של המדינה, בין של הסוכנות, בין של אחת הקרנות ואחד המוסדות, בין באמריקה, בין באירופה, בין בכינוס בינלאומי, בין במחנה עולים, בין במו"מ מסחרי, בין במעברה. הצד השווה בכל השליחויות הללו הוא, שהן מבוצעות על חשבון הכלל. הסופרים המתנדבים הללו לא נשלחו למשימותיהם – בין בארץ בין בחוץ לארץ –על מנת לשמש כתבים לעתון; אף מפלגותיהם עצמם לא התכוונו לכך. הם מתפרנסים גם בשליחותם המפלגתית מעיסוקים אחרים, ומשום כך הם יכולים לשרת את עתוניהם שלא על מנת לקבל פרס או בשכר סמלי בלבד. ואם תצא ותחשוב כמה עתון בלתי-מפלגתי צריך היה להוציא עד אשר היה משיג פיליטון זה על טיול באורוגווי או מאמר זה על מעמדנו בוועידה בינלאומית – ותשווה את הסכום עם מה שהוציא עליו עתון מפלגתי (דרך קופת הציבור) ומצאת: בישראל רק עתון המפלגה יכול להרשות לעצמו צוות-משתתפים מסועף – וחינם.
ולא זו בלבד, שהעתון הנתמך נקבל חלק ניכר מן החומר בצינורות התכלכלים על חשבון הכלל, אלא אף זו: המפלגות חוסמות את הגישה לשטחי-אינפורמציה רבים בפני שאר העתונים. לא זו בלבד, שהמפלגות מחזיקות בלשכות ובמפעלים ובמשקים ובאגפים לאין ספור מודיעים משלהן, התחרים התחרות בלתי-הוגנת בעתונאי המקצועי בתוקף מעמדם וקשריהם המפלגתיים, אלא אף זו: בכל המקומות הללו יסגרו את הדלת בפני העתונאי המבקש אינפורמציה. כל מהנדס או מנהל עבודה במקום כזה הוא – דרך אגב – גם סופר לעתונו; אך כל שוער בכל קיבוץ ידע לגרש כל עתונאי שאיננו חבר…
וקו זה הוא חוט השני בכל מדורות העתון – עד המודעות, ועד בכלל. שבכל העולם הן מתחלקות לפי הערך התעמולתי, היינו, לפי כוח-התפוצה של העתון, ואילו בישראל המוסדות מחלקים אותן לפי המפתח בין כל שותפי הקערה הציבורית, לפי כוחם בבחירות…

מאליו מובן, שגם בשאר השטחים עתון המפלגה נסמך על כוחה של המפלגה, והוא מקבל רשיונות וחומרי-גלם וכל שהרשות מחלקת בזכות היותו מוסד ממוסדות המפלגות, ללא כל יחס אל חשיבותו כעתון.
גדולה מזו: אפילו בתנאים הסוציאליים דינם אינו דין עתון אלא דין גוף פוליטי. אילו היו העתונים פרטיים, ודאי היו קובעים לכל אחד מהם מספר מינימאלי של עובדים, שבלעדיהם לא ייתכן להוציא עתון יומי תקין; אך מכיוון שהם בטאוני מפלגה – אין מקפידים עמהם לא בצוות העובדים ולא בתנאי עבודתם מחשש "התערבות בעניינים הפנימיים של מנגנוני מפלגות ובזכותם לחופש הביטוי".
ועתה הוסף על כל אלה, שברוב העתונים הללו גם הבתים שבהם הם שוכנים וגם המכונות שעליהן הם מסדרים ומדפיסים – לא מפריונם של העתונים צמחו, אלא מנדבותיהם של ידיי אותה מפלגה בחוץ לארץ באו. משמע: אף כל הוצאות היסוד, אף מיכון ושיכון ובלאי וכו', שכל עתון פרטי חייב בהם, – עתון המפלגה פטור מהם.
לעתון המפלגה הכל ניתן חינם ומן המוכן: מספר הקוראים הקבוע וצוות הסופרים והמשתתפים, מקורות האינפורמציה ודרכי ההפצה, הבית והמכונות והעובדים והפועלים וההון החוזר והרשיונות והמעמד הציבורי. וכל זה יחד בלי כל קשר שהוא עם הבחינה העתונאית.
ואם הקריטריון לחופש-העתונות הוא: שאנסה שווה לכל אדם לפנות את הציבור ולרכשו בכוח עטו בלבד – כי אז חופש זה אינו קיים אצלנו.


 

אכן, הבחינה המשקית מכרעת היא, אך היא איננה היחידה שלפיה חופש-העתונות נידון; במידה רבה אפיק זה של הבעיה איננו מיוחד לעתונות דווקא; גם בשאר השטחים המשקיים אין חופש מוחלט – לא בישראל ולא בארצות רבות אחרות המתיהרות ב"יוזמה חופשית". ואם אמנם עתון הוא רק מפעל חרשתי, כי אז עבר בעולם כולו זמנו של העתון העצמאי הקן כשם שעבר זמנו הוויקטוריאני-ליבראלי של בית-החרושת העצמאי הקטן…
אך עתון איננו רק מפעל כלכלי. וכשם שהעומד בפני חלונות הראווה ומתפעל משלל הסחורות המוצגות אינו חושב על קנוניות הקארטלים המכתיבים את מחירי המוצגים, – כן העומד בפני שלל כתבי-העת, המונחים על דלפק הקיוסק, אינו שם את לבו את נסתרות התחשיבים המכוונים את השפע הזה…


 

בעיני השלטון נדמה תמיד, שהעתונות, בתור שכזו, היא האשמה בגידולי פרא שצצו בתוכה. השלטונות אינם רוצים להבין, שעתונים נוסדים וצומחים ונכתבים ונמכרים על רקע מציאות חברתית מסויימת. ואותה מציאות ואותו הוי – הממשלה אחראית להם הרבה-הרבה יותר מעורכי כל העתונים גם יחד.
בחברה המחליפה תדיר "להט" בדימגוגיה – יעשו גם סופרי העתונים כן; בחברה המיטלטלת תדיר בין "מתח" להיסטריה – ייטלטלו עמה גם המאמרים הראשיים והלא כל-כך ראשיים. חברה הדורשת אימון אל מנהל מפעלי ציבור גדולים שאינו יודע דבר במקצועו – כיצד תדרוש יחס של ביקורת אל דברי עורך עתון שאינו יודע דבר על נושאו? חברה שאינה מדיחה מקרבה את הפושע שנתפס בקלקלתו – אין לה זכות להתפלא, אם מופיעים כתבי-עת המפארים את הפשע. חברה אשר בחיריה מציפים זה את זה דברי חירוף וגידוף בפארלמנט יום-יום – אינה יכולה לדרוש שדוקא הכתבים בעתונים ייזהרו בלשונם.
מידה שהאומה תהיה מתורבתת – אף העתונות כך. מידה שהודעות ממשלתיות רשמיות לא ידברו שקר – גם העתונים כך. מידה שהשלטונות יראו בכבודו של האזרח רכושו שאין לפגוע בו – אף העתונים לא יהיו גדושים דיבה והשמצה. ומידה שהקאבינט יכבד דיונים ענייניים, וועדות חקירה, דעות מומחים ומימצאים עובדתיים – אף קוראי-העתונים יכבדו אמת אובייקטיבית.
אולם לעולם לא יהיו העתונים הצדיקים היחידים בסדום.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

תגובות פייסבוק

השאר תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים ב- *

בטל תגובה
עבודה בעיניים

הרשמו לניוזלטר

קבלו מדי שבוע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלכם מבחר כותרות, ידיעות, כתבות ומאמרים בנושאי תקשורת ועיתונות מהארץ ומהעולם.